מאיר ריב”א

הרעיון לחצות את הים מקפריסין לישראל על קטמרנים פתוחים של 18-20 רגל התגלגל זמן רב בין החבר’ה, בדרך כלל כפנטזיה שנחמד לגלגל אותה על בירה ופיצוחים. מרחק של כ– 180 מייל בים פתוח, על סירה המיועדת לשוט בקרבת החוף בלבד, שאין עליה מקום מסתור והאחסון מוגבל, לא נראה מעשי במיוחד.
והנה יום אחד נופלת פצצה רון ברק ורן סתיו באו על קטמרן מצרפת לישראל, לאורך חופי הים התיכון, כולל חציה לקפריסין ומקפריסין לישראל. מרגע זה, הפנטזיה הפכה למשהו מוחשי שמימושו תלוי רק בהתארגנות מתאימה.

 

לאחר שנים נוספות של דיבורי סרק, אי-מיילים וקשקושים כמו שאנחנו רגילים, מתגבשת בתחילת 2001 קבוצה של כ– 20 שייטים שרוצים להשתתף בהרפתקה. מתגבש צוות שמוליך את ההתארגנות, בעז אדר אמון על הקשר לקפריסין והובלת הסירות ללימסול, איתן פרידלנדר על הימאות, גיא זלצר על ציוד הבטיחות והתקשורת, דודי ברסלר על יחסי הציבור וגיוס תמיכה, רון חבצלת על אריזת הסירות להובלה ואני על הכסף והארגון הכללי, כשכמעט כל שייט בקבוצה מקבל תפקידים לביצוע ומשתתף בהכנות ככל שמבקשים.

 

 

מההתחלה ברור לנו שאנחנו יוצאים להפלגה רק עם סירת ליווי רצינית. מחפשים סירה שיכולה לעמוד לאורך זמן בקצב ההפלגה – כלומר מסוגלת לשוט ב – 15 קשר לפחות לאורך זמן ויכולה לגרור סירות ולהעלות את כל חברי הקבוצה על הסיפון בעת אסון. זה מוציא מחשבון את כל יאכטות המפרשים. קצת חקירה בין בעלי סירות המנוע ואנחנו משתדכים לאיתן מרקוביץ’, בעלים של “נאוטילוס”, מנועית של 50 רגל, אשר מצטרף בשמחה לענין וגם עוזר בארגון הכללי. אין לה דינגי המתאים למשימה ואנחנו מקבלים דינגי בהשאלה. הדינגי כבדה וגדולה, והסידור שלה על ה-davits די רעוע. המנוע ענק וקשה לניוד (מאוחר יותר אנחנו רוכשים מנוע מתאים יותר בקפריסין), אנחנו מוסיפים לצוות את רועי קליימן כמי שיפקד על המסע מסיפון סירת הליווי, את אחי דני (שייט ותיק לכשעצמו) המצטרף כרופא על סירת הליווי, ואנחנו מסודרים עם הצוות המלווה.

 

בקייץ 2001 אנחנו עושים שני שיוטים קבוצתיים לנסיון, אחד  בליווי נאוטילוס ואחד ללא – הנסיונות מלמדים אותנו על מה לשים דגשים, ועולות בעיות רבות כמו התפזרות הקבוצה ואיבוד קשר עין עם סירת הליווי. ברור הצורך במכשיר קשר בכל סירה, ב– GPS, בתאורה בלילה ועוד. איתן, גיא ואני מחליפים הרבה דעות עד שמתגבשות הנחיות לציוד תקן לסירה המוגדר כחובה לכל המשתתפים. אנחנו מחייבים את הסירות להתקין סט ונטות נוסף להקטין סיכוי נפילת תורן בים. מכינים המלצות למזון מרוכז, חלקי חילוף לתיקוני דרך, כמויות שתיה מינימליות ועוד כיוצ”ב דרישות, במטרה להקטין את הסיכונים למינימום.

 

בינתיים בעז יוצר קשר בקפריסין עם איש יקר – פפאווסיליו, שקשריו הטובים עם ישראל הם שם דבר והוא נרתם למשימה בצד הקפריסאי על מנת שהכל ידפוק כמו שעון. אנחנו מופנים למלון  St. Raphaelבלימסול ומקבלים הנחה יפה על מחירי הלינה. המרינה הצמודה למלון מבטיחה לארח אותנו ללא תמורה, מועדון השייט בחוף המלון הצמוד יוצא מגדרו כדי לעזור, ובכלל אנחנו מרגישים שבצד הקפריסאי אנחנו אורחי כבוד.

 

לאחר התלבטות ארוכה, אנחנו מחליטים שהסירות תגענה לקפריסין על מעבורת כשהן בתוך כלובי מתכת אותם מתכנן רון חבצלת. חברת הספנות “כספי” מעניקה לנו הובלה חינם  לסירות, מספר ספונסורים נותנים לנו כסף וסחורה והחלום מתחיל לקבל צורה של אירוע שהולך להתממש.

 

ככל שמתקרב המועד, צצות עשרות בעיות שיש לפתור, אך הקבוצה עובדת בהתלהבות והדברים מסתדרים. איזי תורם לנו שקי אחסון לציוד המתקשרים לטרמפולינה, דני קב מביא מיכלים אטומים לאוכל, אנחנו שוכרים מכשירי קשר לסירות, מוציאים נוהל מסודר להתנהגות בים בעת השייט ובעת תקלות, מכינים רשימות ציוד מחייבות שיש לקחת על כל סירה, המלצות למזון ושתייה לדרך, מכינים לוח זמנים מסודר וממתינים לתאריך היציאה.

 

בשלב זה השותף שלי לסירה מתחרט ומצטרף לאישתי ששמה וטו על ההשתתפות שלי. אני מתפשר איתה על הפלגה לקפריסין וחזרה על סירת הליווי כשאני משמש כמתאם על הסירה בין רועי לבין הסירות במים ותפקיד נוסף – “חלק חילוף אנושי”, שייט גיבוי אם למישהו קורה משהו בקפריסין או בדרך חזרה בים. בפועל אני שט לארץ חזרה על קטמרן אבל על כך בהמשך.  הקבוצה מתגבשת על שמונה סירות ושישה–עשר שייטים פלוס מלווים למיניהם.

 

03.09.01, יום שני: השייטים עולים בערב על מעבורת בחיפה, יחד עם הסירות. במקביל יוצאת נאוטילוס מת”א, ועליה איתן (הבעלים) ובנו הצעיר, רועי, בני המכונאי, דני הרופא, אני ועיתונאים וצלמים שרוצים לתעד את המשט.

 

4.09.01, יום שלישי: שתי הקבוצות מגיעות ללא הרפתקאות ללימסול. אני נוסע לנמל וחוזר עם החבר’ה למלון כשמלוות אותנו משאיות עם הכלובים ובתוכן הסירות. צוות הנאוטילוס בינתיים מתארגן במרינה ומכין את המלון להתקפה של הקבוצה.

המשאיות מגיעות למרינה, מנוף הגשר מוריד את הכלובים לקרקע והחברה מתחילים להרכיב חזרה את התרנים וההגאים. בינתיים בחוץ הרוח חזקה למדי וגורמת לחשש ראשון לגבי השיט עצמו.

 

היום עובר בעבודה והכנות לשיוט  בערב אנחנו מוזמנים למסיבה.
מועדון השייט של פמגוסטה הזמין אתנו לארוחת ערב. פמגוסטה? זה הרי בחלק התורכי. מסתבר שהיוונים שנאלצו לעזוב את פמגוסטה בעת הפלישה התורכית לקחו עמם את שם המועדון ונטעו אותו בלימסול. אנחנו שותים ואוכלים כמו חזירים, כל מי שיודע לדבר נושא נאום או מברך, ואנחנו מחלקים מתנות למזכרת לכל מי שעזר לנו בקפריסין. לקראת חצות מתארגנים לחזור למלון ולא מוצאים את אחד השייטים ואחת העיתונאיות שהלכו ל”רגע” לטייל. הם נמצאים עליזים ושמחים רק בבוקר למחרת (השמות שמורים במערכת).

 

05.09.01, יום רביעי: בבוקר גיא ואיתן עושים מסדר ציוד לסירות לוודא שאף אחד לא שכח שום דבר ורוצים לצאת לאימון שיט במפרץ. בחוץ הרוח עולה עוד יותר מאתמול והים נעשה לבן. הרוח משהו כמו 20 קשר, קרוב לקצה היכולת של הסירות ואיתן בלב קשה מחליט לבטל את האימון כדי להימנע מנזקים לציוד לפני האירוע האמיתי. תוך הדיונים וההתלבטויות, אנחנו מגיעים למסקנה שהיציאה על מפרשים מתוך המרינה מאוד מסובכת ומסוכנת ומנצלים את הזמן שהתפנה להעביר את הסירות, פחות או יותר בידיים, לאזור מועדון השייט בחוף של המלון – מרחק של כחצי קילומטר.

 

איתן נכנס ללחץ בעניין מזג האוויר – יומיים אחרונים הים קשה עד בלתי אפשרי. ספינה ישראלית נכנסת למרינה לאחר שניסתה להפליג לתורכיה, נכנעה לתנאי הים ובאה להתחבא בלימסול. כולם מדברים על האפשרות שנאלץ לבטל את השיוט ומה נעשה אז. איתן מתחיל בניסיונות לברר תחזית למחר – יום חמישי. הוא ואחרים מתקשרים לכל מי שאפשר בקפריסין על מנת לקבל תחזית מזג אוויר. התחזיות לא טובות אך גם מעורפלות, מה שמוסיף למהומה. לבסוף, מתקשרים לישראל ומוצאים את בני “מטרו” ז”ל – המטאורולוג של חיל הים. בני אומר בביטחון (כהרגלו) – אין לכם בעיה. יש לכם חלון של מזג אוויר סביר המתחיל ביום חמישי ונגמר ביום שישי בערב. צאו לדרך! איתן והחברה נרגעים מעט ודוחים את ההחלטה למחר.

 

בערב אנחנו עורכים בלובי של המלון תדריך אחרון לקראת היציאה, מאזכרים את כל הנהלים וכללי ההתנהגות ומקווים שמזג האוויר אכן יהיה לפחות סביר.

הולכים לארוחת ערב משותפת לשייטים ולמלווים במסעדה של המרינה. שוב אוכלים כמו חזירים, אבל שותים פחות. אני בודק את נתוני ה- Waypoint של מסעדת Bix בתוך מכשירי ה-GPS של כל הסירות ומבטיח בזאת שלפחות יודעים לאן לשוט.

 

06.09.01, יום חמישי: קמים מוקדם בבוקר ורואים יום יפה, רוח של 12-15 קשר וים נמוך. עוזבים את המלון, כולם מעלים את הציוד האישי שאינו שייך לשיט על הנאוטילוס, ומתחילים להכין סירות ליציאה לים. אני לוקח את הדרכונים של כל השייטים והולך לעשות ביקורת גבולות. קציני משטרת הגבול לא מבינים מה קרה. הם מאוד נחמדים אבל מתייחסים לכל סירה כמו ליאכטה. מבקשים שיבוא הסקיפר של כל סירה, יביא עמו Crew List, ניירת שחרור מהמרינה ויעבור ביקורת מכס. לאחר קצת הסברים הם מוותרים על ביקורת המכס ומבינים שאנחנו לא זקוקים לאישורים מהמרינה אבל לא מוותרים על ההתייצבות האישית של לפחות שייט אחד מכל סירה. הזמן עובר לו בנחת ולבסוף בסביבת 11:00 בצהריים הכל מוכן לתזוזה.

 

אני נפרד מהחבר’ה בלב כבד, והולך כמו נזוף לנאוטילוס היוצאת לים ומחכה לקטמרנים שירדו מהחוף למים. הסירות מושקות כשמסביב קהל סקרנים והדבוקה של 8 הסירות פורצת במהירות מסחררת לתוך המפרץ. סירת הגומי של נאוטילוס שהייתה במים על יד החוף כדי לעקוב מקרוב אחר היציאה אינה מסוגלת להדביק את המפרשיות הטסות במים, ואנחנו על הנאוטילוס נאלצים לקרוא למפרשיות להאט על מנת שנוכל להתאסף כולנו לקבוצה אחת.

 

כדי שלא נחשוב שהסיפור פשוט, אנחנו מקבלים רמז מוקדם כבר בשעה הראשונה. אחת הסירות מתהפכת. הצוות עדיין רענן, הופך אותה חזרה עם קצת בעיות (יש עליה הרבה ציוד נוסף מעבר למה שיש על הסירה בהפלגת כיף של יום שבת בארץ) ואנחנו ממשיכים לכוון דרום – לת”א.

 

עוברת עוד שעה והנה קריאה בקשר. איתן ודני קב שואלים אותי האם אני רוצה קצת לשוט איתם על הקטמרן. תוך כדי שאני עונה חיובית אני כבר לבוש בחליפת הגומי, חגורת הציפה עלי, ותוך שתי דקות אני קופץ מהנאוטילוס למים ושוחה לעבר המפרשית. גם רווית נאור ממעריב קופצת למים ועוד מלווים יורדים לדינגי ומצטרפים לסירות ובינתיים מצב הרוח מעולה אצל כולם. דני ואיתן צוחקים ממני ואומרים שהם כבר מתווכחים שעה, עד כמה לבחון את הסבלנות שלי לפני שהם מרחמים עלי וקוראים לי לסירה. ממשיכים לשוט כשדני מקריא לאיתן כוון הפלגה מה– GPS, ואני מצליח לפעמים לחלץ את ההגה מאיתן שינוח קצת.

 

הצרות מתחילות עם השקיעה. לאחר שכל ה”נספחים” (חוץ ממני) חוזרים המפרשיות לנאוטילוס והחושך יורד על הים, מתחילים קשיים בשמירת המבנה הקבוצתי. במהירות של 15 קשר, מספיק שמישהו ישוט 2 דקות לכוון אחר והוא כבר במרחק של חצי מייל מהקבוצה. אנחנו מעלים על מעלן מיוחד שהותקן בסירות נצנצים לראשי התרנים ומנסים להישאר בקבוצה, כאשר הסירה שלנו מובילה את המבנה. החושך מטעה בזיהוי מרחקים, ורועי המזהה מהנאוטילוס את המתרחקים על מסך הרדאר, קורא בקשר ועוזר להתכנס.

 

אנשי התקשורת עושים סיבוב בדינגי בין הסירות, ואנחנו עושים הפסקת מנוחה, בה חלק מאיתנו מתראיין ומספר על מה שכבר היה, על ההרגשה הכללית והצלמים יורים במצלמות ללא הרף. הם חוזרים לנאוטילוס, הדינגי מועלית ל-davits והמנוע מפורק ממנה ומועלה לאחסון על הסיפון.

 

בלילה עולה הרוח והגלים. מכשירי הקשר מפסיקים לפעול בחלק מהסירות – חלקם נרטבו, לחלקם הסוללות נגמרו, ואנחנו מאבדים את האפשרות לתקשורת קבוצתית. לפי הצורך מעבירים הודעות דרך מתווכים אצלם עדיין המכשיר פועל ואח”כ בצעקות.

 

לקראת אמצע הלילה, מצב הים נעשה גרוע. אני מזהה שלוש מערכות גלים המגיעות כל אחת מכוון אחר, והים נראה כמו מים במכונת כביסה. הרוח עולה עד לכ– 20 קשר אבל נושבת כל הזמן מגזרה מזרחית ומאפשרת שייט חופשי לכוון תל-אביב. עוד סירה מתהפכת, אבל הפעם הצוות עייף ואינו מצליח ליישר אותה. ספינת הלווי מאתרת את הסירה ההפוכה ב– 1800 עם התורן במים. בני יורד מהנאוטילוס ושוחה עם חבל לסירה ההפוכה, קושר לראש התורן והסירה מתיישרת. במציאות המבצע לוקח כשעתיים של חיפוש, התקבצות וניסיונות שונים עד שכולם ממשיכים לשוט.

 

בזמן ההתקבצות, סירה אחת נעלמת וחוזרת לאחר כשעה. מסתבר שזיהו ספינת סוחר וחשבו שזאת נאוטילוס המלווה. עד שהבינו שהם לבד וחזרו לקבוצה, הם הפליגו כמה מייל הצידה ועוברים עלינו רגעי חרדה לא מעטים. בשלב זה רוב מכשירי ה–VHF כבר לא בשימוש והתקשורת והתפקדות הסירות קשים ביותר.

 

ממשיכים בדרך והנה שוב עצירה לא מתוכננת. בסירה של דני ברסלר וצחי נסדק הכנפון הקדמי ליד חיבור הונטה הקדמית. אם הכנפון נשבר – התורן נופל והסירה משותקת. הנאוטילוס מתייצבת בקרבתם ומפעילה פרוז’קטור לתאורה ומתלבטים מה לעשות. תקלה שעבורה לא תכננו פתרון. לאחר מספר ניסיונות כושלים, מציע רון חבצלת לחבר לכנפון משוט כמו סד לעצם שבורה. דני לוקח משוט אלומיניום וחבל ומטייל על הבידון עד שהוא יושב על קצה החרטום ומבצע כריכה כשהסירה ממשיכה לרקוד על הגלים. הסירה חוזרת למצב של שייט, ההפסקה נגמרת ושוב ממשיכים לשוט לכיוון ת”א.

 

06.09.01 יום שישי: השחר עולה על כוחותינו. מצב הרוח משתפר, המרחק הביתה נראה יותר סביר – עברנו מעל מחצית הדרך (כל מכשירי ה– GPS פועלים מצוין וממשיכים להראות כיוון ומרחק) והחיים נראים ורודים יותר, אם כי העייפות מטרידה. באור יותר קל לשלוט על הקבוצה, רועי סופר את הסירות בעין ורואה שכל העדר איתו, ורמת האדרנלין של הלילה יורדת.

 

אל הסירה של דני ואיתן שאני עליה מתקרבת סירה שעליה י.א. ואברום. י.א. שוכב למלוא ארכו הלא מבוטל על הסירה ללא תנועה ואברום מבקש עזרה כיוון שהוא משיט את הסירה כבר כשלוש-ארבע שעות לבד. בחושך, כשמכשיר הקשר שלו לא פועל, לא הצליח למצוא אותנו ורק עכשיו בבוקר הוא רואה אותנו ומצליח להתקרב למרחק דיבור בצעקות. אני שוב קופץ למים, עולה על הסירה ואנחנו מפליגים לנאוטילוס על מנת להעביר אליהם את י.א. הסובל ממחלת ים קשה ביותר. מגיעים לנאוטילוס אבל אי אפשר להיצמד אליהם עקב הים הרוגש. לאחר התלבטות של כעשר דקות האם כדאי להרכיב מחדש את המנוע על הדינגי ולהוריד אותה למים, אני שואל את י.א. האם הוא מוכן לקפוץ למים. הוא עונה בחיוב ואנחנו מגלגלים אותו למים כשלושה – ארבעה מטר מהנאוטילוס, הם ניגשים אליו עם הירכתיים ומעלים אותו בגרירה לסיפון. אנחנו עוקבים בעניין אחרי התהליך וכשהוא נגמר בהצלחה מפליגים שוב לכוון הבית.

 

על הסיפון הרופא בודק את י.א. וכל מה שהוא ממליץ זה לשתות ולשכב במיטה. הבחור מתאושש במהירות מפליאה תחת הטיפול המסור של העיתונאיות.

 

אני מחליף את אברום בעמדת ההגאי ומציע לו קצת לנוח. הסירה נראית לי כבדה ואיטית – אברום מרגיע אותי ואומר שככה זה, הסירה שונה משלי וככה היא מפליגה תמיד. לאחר כשעתיים, הוא בודק את הבידונים ומגלה שיש בהם מים ומבין את התלונות שלי. כמות המים בגוף הולכת וגדלה, אמצעי השאיבה שלנו מוגבלים ולקראת הצהריים אנחנו מתחילים לפגר במרחק רציני אחרי שאר הסירות. הנאוטילוס מבקרת אותנו פעמיים וחוזרת לקבוצה הראשית. אנחנו ממשיכים לדשדש, אין לנו קשר לקבוצה שנעלמה במזרח, העיניים נסגרות מרוב עייפות (אנחנו כבר ערים כ-30 שעות) אבל רואים באופק סימנים ראשונים של חוף.

 

בזמן שאנחנו הולכים ושוקעים מגיעות שבע הסירות האחרות והנאוטילוס לקרבת החוף. שם מחכה להם קבלת פנים חגיגית במים – משט שאורגן ביוזמתו של איזי  – עשרות יאכטות, סירות מנוע, קטמרנים של חברים מהמרינה מקיפים אותם ומלווים אותם לחוף.
הקבוצה יורדת לחוף לתוך מסיבת קבלת פנים שארגנה עפרה. שוטרי ביקורת הגבולות שמנסים להעביר את הקבוצה תהליך כניסה מסודר מתקשים במלאכתם בתוך הבלאגן, המוסיקה ומאות האנשים שמתנפלים על הסירות החוזרות. על מנת להגדיל את הבלאגן, חוזרים לממשה מול ה-BIX גם סירות קטמרן שיצאו לקבל את פני החוזרים וכולם נראים אותו דבר לעיני השוטרים שלא יודעים כבר מי שייך לאן ואת מי צריך לבדוק.

 

אברום ואני ממשיכים לדשדש די מדוכאים מאחור ומגיעים לחוף כשעה וחצי לאחר הקבוצה. משט קבלת הפנים נמוג מזמן ואנחנו נכנסים למרינה, מגיעים לממשה ונעזרים בכעשרה אנשים כדי להוציא את הסירה הכבדה מהמים. הסירה קצת לפני שקיעה טוטלית וקרובה לטביעה.

 

כל הקהל מתנפל עלינו בשמחה וגורר אותנו לתוך החגיגה. עם כוס הבירה ביד, העייפות נעלמת לרגע ומתחלפת בפורקן שמחת סיום המבצע. מסביב כולם מתחבקים עם המשפחות והחברים, אוכלים ושותים מזון נורמלי ראשון לאחר יומיים ומתחילים להתפזר לבתים. שושי אישתי מגיעה, רואה אותי לבוש ב–Wet suit וחגורת הטרפז ביד ואומרת – ידעתי שתמצא דרך לחזור על קטמרן ולא תחזיק מעמד על סירת הליווי.

 

נשאר לקחת את התיק מהנאוטילוס ולנסוע הביתה למקלחת ולמיטה. אני ישן מארבע אחרי הצהרים עד למחרת בבוקר.

 

07.09.01 שבת: כמו שבני “מטרו” הבטיח, סערה בים. רוח מערבית שורקת וגלים של שלושה מטר תוקפים את החוף. התחזית של חלון ההזדמנות הייתה מדוייקת להפליא.
עולה הרהור – מה המבצע הבא?