טיפים וכיוונונים לקטמרן

טיפים וכיוונונים לקטמרן – הגדרת מונחים

המערך הקבוע כולל את התורן ואת היתרים (“וונטות”) שאינם ניתנים להתאמה תוך כדי שיט. כל החבלים והכבלים שניתן להתאימם תוך כדי שיט, כלולים במערך הנע.

מונח חשוב אחד הוא זווית ההפלגה: במעלה הרוח, ברוח צד, בגבית או במלאה.

 

שיט במעלה הרוח הוא שיט בזווית של כ-45 מעלות לרוח. שיט ברוח צד הוא שיט בזווית של 90 מעלות לערך לרוח. המונח “במורד הרוח” מתייחס לכל הזוויות הקהות לרוח (מעל ל-90 מעלות). קטמרן שט לעתים רחוקות הישר במורד הרוח (במלאה), שכן זאת זווית השיט האיטית ביותר. הקטמרן מתקדם מהר יותר במורד הרוח, בהפלגה ברוח גבית (כ-135 מעלות לרוח), תוך ביצוע מהפכים. חרבות ציריות (centerboard) וחרבות נתקעות (daggerboard) דומות מאוד זו לזו בתפקודן. ההבדל ביניהן הוא שחרבות ציריות מוכנסות אל תוך גוף הסירה (ה”בידון”) בסיבוב על ציר, וחרבות נתקעות מועלות אנכית דרך הבידון. קל יותר לכוונן חרבות ציריות, אבל הן יקרות יותר. חרבות נתקעות יעילות יותר, בדרך כלל.

 

 

גורמי מים, משקל, ורוח
רוח, משקל ומים הם הגורמים המשפיעים על צורת המפרשים ומיקומם. הרוח מספקת את הכוח. תנאי המשקל והמים יוצרים התנגדות. בבואך לכוון את המפרש, יש להעריך כל גורם בנפרד וגם את היחסים ההדדיים ביניהם. ביצועי הקטמרן שלך מושפעים כל העת מהשינויים בתנאי הרוח, המשקל והמים.

 

רוח תלוי במהירות הרוח. ברוחות קלות, גורם זה חשוב פחות מאשר שאר הגורמים. חשיבותו עולה ככל שמתחזקת הרוח, וברוחות חזקות הוא נהיה לגורם הדומיננטי. על המפרשים להיות מלאים יותר ברוח קלה, ומשוטחים, עם “בטן” לפנים, ככל שעולה מהירות הרוח.

 

 

גורם המשקל הוא המשקל הכולל של הצוות – ההגאי ואיש הצוות. צוותים כבדים זקוקים למפרשים מלאים יותר, וצוותים קלים, למפרשים שטוחים יותר, עם “בטן” המועברת קדימה. מפרשים מלאים מייצרים כוח הטיה חזק יותר וגם כוח דחף גדול יותר.משקלו הגבוה של צוות כבד מאפשר להתגבר על כוח ההטיה החזק ולנצל טוב יותר את כוח הדחף. מפרשים שטוחים מפתחים פחות הטיה ופחות דחף. בשביל צוות קל יחסית, שלא מצליח לאזן מפרש מלא, עדיף מפרש שטוח. לצוותים כבדים יש יתרון ברוחות חזקות, ולצוותים קלים, ברוחות קלות.

 

 

גורם המים מגדיר את מצב פני המים ואת מידת חיספוסם – שטוחים וחלקים, עם גלים קצרים (chop) או עם גלי גיבוע (swell).
במים מחוספסים יותר מגדילים את “בטן” המפרש, כדי לספק יותר דחף למעבר דרך הגלים. יעילותם של המפרשים עולה ככל שהמים רגועים יותר. תנועת הקטמרן יציבה יותר; האוויר זורם בצורה יציבה יותר על פני המפרשים, ופחות אוויר בורח מהם.

 

לגורם הרוח השפעה רבה יותר משל הגורמים האחרים, והוא גדל בצורה הנדסית ככל שעולה מהירות הרוח. כך למשל, במהירות של מעל ל-25 קשר, אין חשיבות למצב המים או למשקל הצוות – על המפרשים להיות שטוחים לגמרי.

 

היגוי
הלחץ על ההגה הוא תוצאה של כל הכוחות הפועלים על הקטמרן; על פי רוב הוא מורגש בשעת דחיפת ידית ההגה או משיכתה. אם הידית נמשכת אל מתחת לרוח והקטמרן מנסה לעלות לרוח, יש לקטמרן היגוי לעליה (weather helm). אם הידית מושכת אל תוך הרוח והקטמרן מנסה לרדת מהרוח, יש לקטמרן היגוי לירידה (lee helm). ההבדל במיקום מרכז המאמץ (CECenter of Effort -) ומרכז ההתנגדות הצדית (CLRCenter of Lateral Resistance -) הוא היוצר את הלחץ על ההגה.

  • כדי למצוא את ה-CE, יש למצוא קודם כל את ה-CE של החלוץ ושל הראשי בנפרד. לאחר מכן צריך למצוא נקודה בין המפרשים היחסית להבדל בגודלם, או בכוח המופעל עליהם. אם הראשי כפול בשטחו מהחלוץ,פועל עליו כוח שעוצמתו כפולה, וה-CE, אם כן, יימצא בשליש מהדרך, פחות או יותר, בין CE החלוץ וCE הראשי – ויותר קרוב ל-CE של הראשי.

 

  • שיטת מציאת מיקום הCLR-דומה. ה-CLR הוא מרכז סך ההתנגדות הצדית הנוצרת על ידי הגוף, החרבות וההגאים. הזזת החרבות או ההגאים קדימה או אחורה תשנה את מיקום ה-CLR. אם ה-CE מאחורי ה-CLR, יש לקטמרן היגוי לעליה (הקטמרן נוטה לעלות לרוח; ההגאי צריך לדחוף את ההגה כדי שהסירה תרד לקורס הנכון). אם הוא לפני ה-CLR, יש היגוי לירידה (הסירה נוטה לרדת מהרוח; ההגאי צריך למשוך הגה כדי להעלות את הקטמרן בחזרה לקורס). אפשר לשנות את הלחץ על ההגה על ידי שינוי מיקום התורן או נטייתו. הטיית התורן קדימה תגביר את הלחץ לירידה. הטיה לאחור תגדיל את הלחץ לעליה. באורח דומה, שינוי בנטיית ההגאים ישפיע על הלחץ על ההגה. הטיית ההגאים לפנים תגביר את הלחץ לירידה, והטייתם לאחור תגביר את הלחץ לעליה.

 

טלטלים ומראה רוח מדומה
טלטלים הם סרטי בד (או חוטי צמר) קלים מאוד, המחברים לשני צדי המפרש כדי להראות את זרימת האוויר על פניו. הטלטלים שימושיים מאוד למציאת צורת המפרש האופטימלית יחסית לזווית השיט. אם, למשל, אתה מתחיל לחדד יותר מדי אל תוך הרוח, הטלטלים שמעל לרוח יתחילו להתנפנף לפני המפרש עצמו.

 

 

ככלל, אם המפרשים מכוונים כראוי, כל הטלטלים צריכים לזרום אופקית. לביצועים אופטימליים, עדיף כי הטלטלים שמעל לרוח יתנפנפו מעט. אם הטלטלים שמתחת לרוח מתנפנפים, המפרש מתוח מדי ועלול להזדקר. הזדקרות או מתיחת יתר של המיתר יפריעו לזרימה החלקה עלפני צד המפרש שמתחת לרוח, תחליש את עוצמת המפרש ותאט את הקטמרן באורח ניכר.

 

בקריאת הטלטלים, יש שלושה כללים:

 

דאג שהטלטלים יזרמו אופקית
כוון, על ידי המיתר, את המפרש בכיוון הטלטלים המתנפנפים והרחק מהטלטלים הזורמים. למשל, אם הטלטלים שמעל הרוח מתנפנפים, מתח מיתר. אם הטלטלים שמתחת לרוח מתנפנפים, שחרר מיתר.
כוון את ההגה הרחק מהטלטלים המתנפנפים ובכיוון הטלטלים שזרימתם חלקה. למשל, בשיט במעלה הרוח, רד מהרוח אם הטלטלים שמעל הרוח מתנפנפים. אם הטלטל שמתחת לרוח מתנפנף, עלה לרוח. להלן דרך יעילה לשיט במעלה הרוח: מתח היטב את מיתרי החלוץ והראשי. אחר כך שמור על הקורס במעלה הרוח עלי ידי נהיגה ביחד עם חילופי הרוח, כך שהטלטלים תמיד יזרמו אופקית.
לא צריך לחבר טלטלים על פני כל המפרש. עדיף למקם אותם באזורי מפתח במפרש. המיקומים החשובים ביותר הם: בראשי, החלק העליון של השפה האחורית, ובחלוץ, החלק התחתון של השפה הקדמית (המובילה), כ-45 ס”מ לאחור.

הרוח המדומה היא הרוח הנוצרת על ידי הרוח האמיתית ותנועתו קדימה של הקטמרן. מציין הרוח המדומה תמיד מצביע על הרוח המדומה. חוטי צמר או פיסות סרט מגנטי המחוברות ליתרים הצדדיים יכולים אף הם לשמש כמציין כיוון רוח. את השפה הקדמית של החלוץ ושל הראשי מכוונים מתחילה, על ידי המיתרים, במקביל למציין כיון הרוח המדומה; אחר כך משנים את הכיוון על פי הטלטלים.

 

 

מערך קבוע
המערך הקבוע כולל את היתרים (וונטות), התורן וכל חלק אחר של הקטמרן שלא ניתן לכיוונון בעת הפלגה. בהמשך, מפורטות מספר הצעות כלליות לכוונון, שישפרו את ביצועי הקטמרן.

 

 

 

קצת עלינו

ימית סחר הוקמה בשנת 1973, על ידי דורון עזרא ואיתן פרידלנדר.
בתחילת דרכה, עסקה החברה בייצור מוצרים לשימוש ימי, כיום בימית בעיקר עוסקים בייבוא
מוצרים מתחום היאכטות והסירות, גלישת גלים, קייט-סרף , גלישת רוח וביגוד מתאים לפעילויות אלו.
בין היתר משווקת – למועדוני השייט והגלישה, חנויות ואנשים פרטיים.

קרא עוד

מתח המערך
המתח על המערך הקבוע צריך להיות חזק, כדי להפחית את קריסת היתר הקדמי ולמנוע מהתורן לנטות אל מתחת לרוח. רפיון ביתר הקדמי גורם לעיוות בצורת החלוץ ומאפשר ל”בטן” המפרש לנוע אחורה. בהפלגה במעלה הרוח, מתיחת המיתר הראשי תמתח את המערך, אבל לא תיפטר לגמרי מקריסת היתר הקדמי ולא תמנע מהתורן לנטות אל מתחת לרוח. בשיט במורד הרוח, עשוי להיות יתרון במערך רופף, כי אז התורן נוטה לפנים. אבל יתרון זה אינו שקול כנגד אבדן הביצועים במעלה הרוח.

ברוחות חזקות ניתן לשחרר קצת את מתח המערך כדי לאפשר לתורן לנטות אל מתחת לרוח. זה מפחית את הלחץ על המערך על ידי פתיחת השפה האחורית, מה שמאפשר לרוח “לברוח” מהראשי.

תורן

כיפוף התורן מכוון את הבטן במרכז הראשי. ככל שהתורן מכופף יותר, מרכז הראשי יהיה שטוח יותר. חתך התורן בקטמרן הוא אליפטי או דמויי-אגס, והתורן נוטה להתכופף הצידה יותר מאשר לפנים או לאחור. בנוסף, תרני קטמרנים מתוכננים להסתובב על צירם, כדי להשפיע על מידת הכיפוף. מאפיינים אלה מאפשרים אופציות רבות לכיוונון המפרשים. למשל, שינוי אורכם של כבלי היהלום וסיבוב התורן משנים את דרגת הכיפוף שלו.

בדרך המקובלת, כיוונון התורן נעשה על ידי שינוי באורך כבלי היהלום. בשנים האחרונות, שייטים תחרותיים רבים שיפרו את ביצועיהם על ידי יצירת קדם-כיפוף של התורן. הקדם-כיפוף גורם לכיפוף ראשוני על ידי משיכה לאחור של הצלבים ומתיחת כבלי היהלום. לכל אחת משיטות אלה יתרונות משלה. שתי השיטות מחייבות כי הראשי יהיה מעוצב וגזור בהתאמה לאותה שיטת כיוונון.

השיטה המקובלת
השיטה המקובלת מנצלת את אורך כבלי היהלום לשליטה במידת כיפוף התורן. כבלי יהלום ארוכים יותר יאפשרו כיפוף תורן גדול יותר. מקצרים את הכבלים כשנדרש מפרש מלא יותר ומאריכים כשרצוי מפרש שטוח יותר.

שינוי כיפוף התורן מושג גם על ידי התאמת מידת סיבוב התורן. עם חתך אליפטי או דמוי-אגס, התורן מתכופף הצידה יותר בקלות מאשר קדימה או אחורה. ככל שהתורן יסובב הצידה, כך הוא יתכופף יותר.

הכוונון המקובל מחייב כי לצלבים יהיה שיפוע קטן ביותר לאחור, כמעט בניצב לתורן. המתח על כבלי היהלום נמדד על ידי לחיצת שני הכבלים לכיוון התורן. תלוי באורך התורן ובמידת הכיפוף הרצויה, על הכבלים לגעת בתורן בין 35 ל-61 ס”מ מעל לנקודת החיבור שלהם. בערכים נמוכים של גורמי משקל, רוח ומים, יש למתוח יותר את כבלי היהלום כדי ליצור ראשי מלא יותר,  ולהאריכם עם הגידול בעוצמת הרוח כדי לשטח את הראשי. היזהר לא להרפות את כבלי היהלום יתר על המידה – התורן עלול להישבר. ככלל, עדיף תמיד להשתמש במד מתח מדויק ולתת מתח בהתאם להוראות היצרן.

קדם-כיפוף (Prebend)

שיטה שונה באורח מהותי לכיוונן התורן היא לכופף אותו מראש. משיכת הצלבים לאחור ומתיחת כבלי היהלום יגרמו לקדם-כיפוף קדימה/אחורה קל, בין 5 ל-7.5 ס”מ. על הראשי להיות גזור עם הבטן יותר לפנים, כ-35% לאחור, על מנת להיות הכי אפקטיבי. משיכת הצלבים לאחור צריכה להיות בין 1.9 ל-3.8 ס”מ. מודדים זאת על ידי מתיחת קו ישר בין קצות הצלבים (שחיף או חוט) ומדידת המרחק ממנו לתורן.

יש שני יתרונות לקדם-כיפוף. אפשר לצודד את התורן לכיוון הרוח המדומה ולהיפטר מהאוויר המעורבל הנמצא בדרך כלל לאורך צידו שמתחת לרוח של התורן. זה מגדיל את שטח המפרש הפונקציונלי ומאפשר זרימה חלקה של אוויר על פני הראשי, תוך הפחתת לחץ האוויר. בנוסף, מכיוון שהכיפוף הוא לפנים/אחורה , התורן לא קורס אל תוך החריץ שבין החלוץ לראשי, תוך חסימת זרימת האוויר.

אביזר המפתח לשליטה בדרגת כיפוף התורן הוא המורידן (downhaul), שנקרא גם קנינגהם. מתיחתו מכופפת את התורן, תוך שיטוח הראשי. רווח הכוח של המורידן צריך להיות לפחות 1:8. יש מערכות שמשתמשות ברווח כוח של 1:20 כדי שהצוות יוכל בקלות לשנות את כיפוף התורן בעזרת המורידן. צריך קדם כיפוף קטן בלבד, שכן מתיחת המורידן תגרום לכיפוף נוסף ולשיטוח הראשי. אם קדם-הכיפוף גדול מדי – 10-15 ס”מ – על הראש להיות גזור עם יותר “בטן” , אחרת הוא יהיה שטוח מדי לביצועים אופטימליים ברוחות חלשות.

ברוחות קלות, על מתח המורידן להיות קל ביותר. ככל שמתחזקת הרוח, יש להגביר את מתח המורידן. במכות רוח יש למתוח את המורידן (ע”מ להתנגד להטיה) וב”שטילים” לשחררו כדי להגביר את כוח הדחף. בהפלגה במעלה הרוח יש למתוח את המורידן כ-2.5 ס”מ יותר מאשר במורד הרוח.

שיפוע התורן

מטרת הטיית התורן לאחור היא שינוי מיקום מרכז המאמץ (CE). הטיית התורן לפנים תזיז את ה-CE לפנים. הטייתו לאחור תזיז את ה-CE אחורה. ככלל, יש להטות את התורן מעט לאחור כדי לקבל ביצועים טובים במורד הרוח, וברוחות קלות. הטיה מודגשת לאחור תשפר את הביצועים במעלה הרוח וברוחות חזקות יותר. השיפור בביצועים במעלה הרוח חשוב יותר, בדרך כלל, מהנחת הביצוע במורד הרוח.

זווית ההטיה האופטימלית תלויה בסוג הקטמרן ועיצובו. המפתח הוא מיקום ה-CLR (מרכז ההתנגדות הצידית), הנובע מסך ההתנגדות הצידית של הגוף, החרבות וההגאים.

לגופים אסימטריים כמו של הובי 16 ופרינדל 16, למשל, אין חרבות. צורת הגוף מייצרת עילוי בכיוון הרוח, וזה מפחית את הסחיפה הצידה. הטיית התורן לאחור מזיזה את ה-CE אל מאחורי ה-CLR, מגבירה את הלחץ על ההגאים, את ההתנגדות הצידית ואת ההיגוי לעליה. ההתנגדות הגוברת של ההגאים מקטינה את הסחיפה הצידה ועוזרת לקטמרן לשוט במעלה הרוח.

בקטמרנים בעלי חרבות, זווית התורן האופטימלית תלויה במיקום החרבות ובגודלן. חרבות גדולות או ממוקמות קדימה יקבעו את ה-CLR  לפנים. כתוצאה מכך, קטמרנים בעלי חרבות גדולות הממוקמות לפנים דורשים זווית הטיה קטנה יותר של התורן מאשר קטמרנים בעל לוחות חרב קטנים או חרבות הממוקמות יותר לאחור . השוו, למשל, את הטורנדו ואת הפרינדל 19. לשני דגמים אלה עיצוב גוף דומה, אבל חרבות הטורנדו גדולות יותר וממוקמות יותר לפנים מאלה של הפרינדל. כתוצאה מכך, בטורנדו ה-CLR נמצא יותר לפנים מאשר בפרינדל 19, ולכן הטורנדו דורש הטיה קטנה יותר לאחור של התורן מאשר הפרינדל 19 לביצועים אופטימליים.

עדיף שיהיה מעט היגוי לעליה. עם היגוי לירידה (או היגוי ניטרלי) ההגאים עלולים להיכנס להזדקרות בשיט במורד הרוח, ברוחות חזקות. זה גם בטוח ותר, כי הקטמרן יטה לעלות אל תוך הרוח (ולא יברח מצוות שנפל למים ).

שיטה נפוצה למדידת מידת שיפוע התורן היא למתוח את כבל הטרפז אחורה לכיוון רתמת המיתר הראשי. המרחק בין נקודת מגע כבל הטרפז בדופן הבידון ובין הקורה האחורית הוא מדד להטיית התורן. ככל שהמרחק לקורה האחורית קטן יותר, שיפוע ההטיה גדול יותר. בשיטה זאת אפשר להשוות בין קטמרנים שונים מאותו דגם. היא אינה מתאימה להשוואת שיפוע התורן בין דגמים שונים.

נכתב ע”י: מייקל פרגלה

תרגום: יורם שרת