הדרישות החוקיות במזרח התיכון הולכות ומתעדכנות עם הזמן, כאשר המובילה את הקדמה היא טורקיה. בטורקיה החוק דורש שכל ספינה המבקרת בחופיה תרכוש ‘כרטיס כחול’ (Blue Card) אשר עליו ירשמו פרטי שאיבת המים השחורים והאפורים מהספינה.
בפועל חוק זה נאכף חלקית בלבד ובאזור מוגבל בסביבת פטהיה – גוצ’ק (מחזור Mugla) אך הנושא מתקדם לאט והאכיפה בנושא ‘המים השחורים’ מתרחבת עם הזמן גם אם היא מפגרת אחר התוכניות וההצהרות. נושא המים האפורים לא נאכף בשלב זה כלל.

ביוון אין למיטב ידיעתנו חקיקה מיוחד ליאכטות, אך יאכטות אשר יזהמו במים שחורים מעגנים עירוניים או מרינות עלולים להקרא לדין ולהקנס תחת זיהום כלליים המיועדים לכלי שייט מסחריים בבסיסים.

גם בישראל נושא המרינות הכחולות תופס תאוצה והמשרד לאיכות הסביבה מקדם חקיקה למניעת זיהום ים.

מעבר לכל חקיקה שהיא, זיהום מעגנות, מרינות ומפרצים הוא מעשה שהחותר תחת בסיס השייט שאחת ממטרותיו הבסיסיות היא שמירה והנאה ממים צלולים.

על מנת לעמוד בנאמר לעיל, הפתרון הבסיסי הוא להתקין בסירה מיכלי אגירה (Holding Tanks) בנפח מתאים לאגירת המים השחורים בזמן שהות באיזור רגיש לזיהום. מיכל האגירה מתאים מהחוף באיזור בו השפעתה על הסביבה אפסית או זניחה.

ספינות חדשות הנבנות או מיובאות לתוך אזור השוק האירופי המשותף, מכילות היום מיכלי אגירה כציוד תקני.

פתרונות אפשריים לטיפול בפסולת 

הפתרון הבסיסי ביותר, ההולך והופך יותר ויותר לא מתאים לשגרה המתפתחת בים התיכון הוא אסלה המפנה את הפסולת ישירות לים.

המערכת מורכבת מאסלה, משאבה (ידנית בדרך כלל בהרכב כזה של ציוד) ושני מעברי גוף המחוברים בצינורות לאסלה.
צינור אחד מספק מי ים למילוי והדחה, צינור שני לריקון האסלה לים. ככל שהצינור המפנה קצר יותר, כך הסיכון לסתימתו נמוך יותר.
במוצא האסלה לכיוון הים, מותקן אטם חד – כיווני האמור למנוע חדירת מים לא רצויה מהים.
לשני הצינורות מותקנים ברזי ים הניתנים לסגירה בעת עזיבת הספינה לזמן ארוך או בשיט בתנאי ים סוער.

כאמור- מומלץ / חובה לא להשתמש בהתקנים מסוג זה בתוך מרינות, מעגנות או סמוך לחוך אלא בים פתוח בלבד.

פתרון פשוט אחר, הוא מערכת ניידת. מתאים בהחלט לסירות קטנות היוצאות לשיוטים שמכם מספר שעות.
מיכל זה יש לרוקן אחר השימוש לשרותי המעגנה (לא תמיד מלאכה נעימה במיוחד) וכמובן מומלץ שימוש בחומרים כימיים נוגדי ריח.
יתרון מסויים יש למערכת כזו בכך שאינה מועדת לסתימות – סכנה המוכרת לכל משתמשי השירותים בים. כמובן שגם אין צורך בפתיחת מעברי גוף שאף הם יוצרים מוקדי סכנה הדורשים מעקב ותחזוקה.

השלב הבא במעלה המערכות, כולל מיכל אגירה שאין לו מוצא לים אלא אפשרות שאיבה בלבד.
במערכת כזו, הצינור שמפנה את הפסולת, מופנה למיכל האגירה במקום לים.
למיכל האגירה מחובר צינור הנפתח על הסיפון. לפתח זה ניתן להתחבר על ידי ציוד ייעודי במרינות בהן יש ציוד שאיבה ולרוקן את המיכל מהפסולת שהתאספה.
כמובן שמערכת כזו יכולה להיות בעייתית – נפח המיכל מוגבל ואם שוטפים את האסלה כיאות עם הרבה מים הוא מתמלא מהר! וכאשר הוא מתמלא, אין פתרון אלא הפלגה למקום בו יש מתקן שאיבה. המשמעות – ררצוי להתקין מיכל גדול והפתרון מתאין רק לספינות המבקרות תכופות במעגנות מצוידות בהתאם.
ליד פתח הירקון, נראה בשרטוט גם נשם אוויר בלעדיו אי אפשר להזרים חומר למיכל.

הפתרון הבא הוא מיכל אגירה בעל פתחי ריקון חליפיים (Y-Valve). ברז על הצינור היוצא קובע האם הזרימה תהיה למיכל או לים.
במעגנה או קרוב לחוף, ממצבים את הבורר כך שהפסולת נאגרת במיכל. בים הפתוח הבורר מאפשר הזרמה ישירה לים.
התקנה כזו בעייתית, היות ובדרך כלל היא אינה מאפשרת ריקון המיכל בים ודורשת ריקונו בשאיבה בדומה למיכל המותקן בשיטה הקודמת (כלומר כמו מערכת שאין לה יציאה ישירה לים כלל).
כמובן שעל המשתמש לעקוב אחר מצב הברז הבורר ולדאוג לכך שיתאים לסביבת השהיה של הספינה. כמובן שהדרישות להתקנת נשם אוויר וצנרת קצרה נכונות גם כאן.

המערכת המלאה מבוססת על כך שפינוי האסלה נעשה תמיד לתוך מיכל האגירה. ההחלטה על ריקון המיכל נעשית בדיעבד, בין על ידי פתיחתו לים או שאיבה במרינה דרך פתח הסיפון.

בנקודה 10 של השרטוט מותקנת משאבה חשמלית הטוחנת את הפסולת לפני פינוי לים. במערכות מודרניות התפתח נוהג להתקין את המשאבה הטוחנת בנקודה 3, על בסיס האסלה, כך שהפסולת נטחנת בכל מקרה ולא רק כשהיא מפונה לים. יש בכך כדי להקטין את סיכויי סתימת הצנרת והקלה על השאיבה.
ניתן גם ‘לסבך’ את המערכת על ידי הוספת בורר נוסף (Y-Valve) ליד נקודה 3, בין האסלה לבין המיכל, קרוב ככל האפשר לאסלה. בורר כזה שימושי כפתרון ביניים במקרה שהצנרת לכיוון המיכל נסתמה. כמובן שהמחיר של התקנת בורר נוסף הוא סיבוך נוסף של חיבורי צנרת וברז נוסף להשגחה ואחזקה מונעת.

שיקולים נוספים ונקודות להחלטה

בכל מערכת ניתן להתקין משאבה חשמלית בנקודה 1 , לשאיבת מי ים לאסלה בעזרת אנרגיה חשמלית במקום במשאבה ידנית. התקנת משאבה כזו מחייבת גם משאבת ריקון (שכאמור גם טוחנת את הפסולת כחלק מפעולתה), בין אם לפני מיכל האגירה ובין בהמשך הדרך מהמיכל לים.
זהו הבדל בסיסי ממשאבה ידנית העושה גם את פעולת המילוי וגם הריקון בהתאם למצב הבורר שעל ראשה.
מערכת חשמלית נוחה לשימוש הרבה יותר ממשאבה ידנית. מצד שני – נגרמת הגדלה מסויימת בצריכת החשמל של הספינה.
רווח אחר ממשאבה חשמלית טוחנת, הוא הקטנת הסיכוי לסתימת המערכת על ידי משתמשים שאינם בקיאים בשימוש במערכות סניטציה ימיות הנוטים להעביר דרך המערכת כמויות מוגזמות של נייר טואלט או תכשירי היגיינה נשית.

ברזי ים:
החומרים הרצויים לברזים ומעברי גוף הם ברונזה או פלסטיק ימי עמיד כמו מרלון (Marelon). אלו חומרים עמידים למי הים ולחומרים המאכלים שבפסולת.
מקובל שברזי השאיבה ומעברי הגוף של כניסת מי הים הם בגודל 3/4″ בעוד הברזים ומעברי הגוף של פינוי הפסולת קטרם  1/2 1″.

צנרת:
יש לשים לב לכך שהפנים של הצינורות יהיה חלק ככל האפשר למניעת הצטברות. ככל שמבנה הספינה מאפשר, עדיפויות לצינורות קצרים, במיוחד אלו המפנים פסולת ועלולים להסתם.

שטיפה במים מתוקים:
ניתן לחבר את המשאבה הממלאה ושוטפת את האסלה למיכל המים המתוקים של הספינה במקום לים.
שני יתרונות ברורים לפתרון זה – פחות מעבר גוף אחד (תמיד דבר טוב!) ופחות ריחות רעים שמקורם ברקבון המיקרו – אורגניזמים החיים במי הים.
חסרון ברור – מעמסה על ניהול משק המים המתוקים של הספינה.

סיפון (Syphon):
אם חלקים של המערכת, כמו האסלה או מיכל האגירה מותקנים מתחת לקו המים, הצנרת המובילה אל ומיחידות אלו זקוקה לסיפון על מנת למנוע זרימת מים מהים לתוך הספינה.

משאבות ריקון מיכלים ומשאבות טוחנות:
אפשר להשתמש במשאבות ריקון מיכלים ידניות, רצוי מפלסטיק שאינו עובר קרוזיה.
במשאבות טוחנות חשמליות כדאי להשתמש בזהירות כיוון שהן אינן ‘אוהבות’ לעבוד על יבש.
אם המשאבה הטוחנת / מרוקנת מותקנת אחרי המיכל לכיוון הים, יש לשים לב לפתיחת הברז בקצה המערכת לים ( ברז 9 בשרטוט 5 ) לפני הפעלת המשאבה! שאיבה כנגד ברז סגור יכולה להסתיים בפיצוץ צינור או היפוך השסתומים במשאבה. בני המקרים לא נעים בלשון המעטה.

ריחות:
אין פתרון קל!
אפשר להלחם בריחות בשילוב פעולות.
החשוב ביותר – שטיפות תכופות מונעות עמידת מי ים לאורך זמן בצנרת (שתוצאותה כבר הוזכרה לעיל – רקבון מיקרו-אורגניזמים החיים במים)
טיפול ביולוגי בהכנסת חומרים למיכל המקדים תרביות של חיידקים אירוביים המפרקים את הפסולת ו’נלחמים’ בחיידקים שיספיקו לתרום את תרומתם החיובית…

סתימות:
האמרה הישנה אומרת להעביר במערכת רק חומרים שעברו קודם במערכת העיכול / שתן אנושית ולא שום חומר אחר.
הנסיון מראה שרבוע נייר טואלט יחיד במחזור שטיפה אינו גורם נזק ועובר חלק במערכת. הדרכה לשייטים חדשים בשימוש נכון היא מרכיב חשוב ביותר במניעת סתימות הנובעות מכמות מוגזמת של נייר, מוצרי היגיינה נשית, שערות, מטליות לחות העשויות בד ושאר חפצים בהתאם לדמיונו הפרוי של המשתמש שאינו מורגל בהבדל בין המערכת הימית העדינה למערכת ה’סובלנית’ שיש לו בבית. לעומת זאת האבנית הנבנית מהשתן הזורם / עומד בצנרת יכולה לסתום צינור בצורה שקשה להאמין.
יש לשטוף תכופות בחומרים מונעים כמו חומץ ותקופתית לפרק צנרת ולשבור ולפנות את האבנית שנבנית.